מאיר אריאל ז"ל כתב פעם על "ערב כחול עמוק", ונדמה שהלילה זהו ערב כחול-שחור. אחרי 13 שנות היעדרות, אינטר העפילה הערב (שלישי) לגמר ליגת האלופות - אחרי ניצחון 0:1 קטן-גדול על מילאן. סימונה אינזגי, בסך הכל בעונה השנייה שלו כמאמן הקבוצה מהצד הכחול של מילאנו, מגיע לגדול ההישגים בקריירה שלו - ומוליך חבורה של לוחמים להישג שאיש לא חלם שישיגו בתחילת העונה.
קשה לומר שזה היה קונצרט של אינטר. זו לא היתה תצוגת כדורגל סוחפת או מרהיבה, הקבוצה של אינזגי בעטה בסך הכל ארבע פעמים למסגרת. אבל זו היתה תצוגה הגנתית נפלאה של הבחורים בכחול ושחור, שפשוט שיתקו את אלופת איטליה היוצאת (למי ששכח) על כל כליה ההתקפיים, והותירו אותה ביכולת חלשה מאוד. הנראזורי הגיעו לגומלין הזה עם יתרון של 0:2 מהמשחק הראשון, ומתחילת המשחק לא הותירו שום מקום לספק - רק קבוצה אחת תסיים את הערב הזה עם כרטיס לאיסטנבול.
וכנראה שבעונה כמו 2022/2023, לא יכול היה להיות משחק עם גיבור שאינו ארגנטינאי. וגם גיבור המשחק הזה הוא, בסופו של דבר, לאוטרו מרטינס - החלוץ שהיה קרוב כבר במחצית הראשונה לכבוש, היה בסופו של דבר האיש ששם את החותמת הסופית על הכרטיס לגמר, מרטינס (אלוף עולם, למי ששכח) כבש את השער החשוב והמכריע - שבסופו של דבר, הפריד בין שתי היריבות העירוניות.
י"ג שנים עברו מאז הפעם האחרונה שאינטר צעדה לאצטדיון מלא באנשים, עם הגביע באופק. אז, במאי 2010, אלה היו דייגו מיליטו, חאבייר זאנטי, ווסלי סניידר, סמואל אטו וז'וזה מוריניו שהביאו את הנראזורי לחגיגה הגדולה מכולם בסנטיאגו ברנבאו - הזכייה השלישית של המועדון בגביע. עכשיו, היא אמנם תעמוד מול יריבה עדיפה בכל מקרה בגמר שיתקיים ביוני באיסטנבול - אבל היא יודעת שעכשיו היא רחוקה רק 90 דקות מהתואר. ושהשנה היא הצליחה לשבור לא מעט תקרות זכוכית.
מילאן עלתה הערב עם אמונה (getty)
אבל קיבלה אינטר נחושה בצד השני (getty)
לאאו היה הכי קרוב (getty)
אבל גם זה קרה רק פעם אחת (getty)
לאוטרו מצא את הרשת (getty)
מילאן סיימה עונה אירופית מאוכזבת (getty)
הנראזורי ישמחו כל הדרך לאיסטנבול (getty)
בצד השני, מילאן בוודאי תרד מהמשחק הזה מאוכזבת - מי שהגיעה לליגת האלופות כאלופת איטליה המכהנת, ועשתה מסע יפה עד חצי הגמר, הערב פשוט לא היתה בכיוון. החבורה של פיולי הגיעה עם הצורך לכבוש שערים - והרבה, וכשהיא עם גיבנת על הגב של פיגור 2:0 מהמשחק הראשון, אבל סיכנה את השער פעם אחת בתשעים דקות. במחצית השנייה והמכריעה זה לא קרה בכלל. על "רמונטאדות" מהסוג שמילאן חלמה עליהם, היא ככל הנראה תצטרך לחלום בלילות אחרים.
אומרים שבספורט, הדבר הקובע היא השאלה באיזה כושר אתה מגיע לזמני ההכרעה - למה שמכונה "מאני טיים". אינטר של סימונה אינזגי הגיעה למשחק הזה, כשהיא עם שבעה נצחונות רצופים - וכשבשמונת המשחקים האחרונים (כולל הערב), היא ספגה רק שלושה שערים. גם ריאל מדריד וגם מנצ'סטר סיטי יודעות שהן משחקות מול קבוצה מחוברת, מאומנת, בכושר מצוין - קבוצה שצריך להיזהר ממנה.
ואוהדי אינטר, במילאנו ובכל העולם, יילכו לישון הלילה עם שיר חדש בלב. אינטר לא זכתה פעמים רבות בתהילה אירופית - יש לה רק שלושה גביעים, שניים מתוכם הגיעו בשנות השישים. אבל הערב, היא יכולה באמת לשמוח - אוננה, בארלה, לוקאקו, לאוטרו והחברים יגיעו, רעבים במיוחד, לגמר. אל תספידו אותם.
הלב של האוהדים יהיה כחול, כתמיד, אבל הלילה הוא יהיה גם מאוד שמח.